המסורת היהודית של השארת אבנים או חלוקי נחל על מצבה היא עתיקה, ומקורותיה אינם ברורים. זהו מנהג או מסורת, ולא מצווה, ובמשך הזמן הוצעו פרשנויות רבות למנהג זה.
הסברים נפוצים למנהג זה –
אזהרה לכהנים
בתקופת בית המקדש בירושלים, כוהנים יהודים (כהנים) הפכו לטמאים מבחינה פולחנית אם הגיעו בטווח של ארבעה מטרים מגוויה. כתוצאה מכך החלו יהודים לסמן קברים בערימות סלעים כדי לציין בפני הכוהנים החולפים שעליהם להישאר מאחור.
לשמור על הנשמה בעולם הזה
התלמוד מזכיר כי לאחר מותו של אדם ממשיכה נשמתו לשכון זמן מה בקבר בו נקברה. הנחת אבנים על קבר שומרת על הנשמה בעולם הזה, מה שמנחם אנשים מסוימים. פרשנות קשורה נוספת מציעה שהאבנים מונעות מהשדים להיכנס לקברים.
אבנים מחזיקות מעמד יותר מפרחים
פרחים, למרות שהם יפים, נובלים בסופו של דבר. אבן לא ויכולה לסמל את קביעות הזיכרון והמורשת.
משחק מילים עברי
הרב שמחה וינטראוב, המנהל הרבני של מרכז הריפוי היהודי בניו יורק הציע פרשנות מסורתית נוספת: "המילה העברית ל'חלוק נחל' היא צ'רור – וקורה שגם המילה העברית הזו פירושה 'קשר'. כשאנו מתפללים את הזיכרון אל"ל. תפילת אל מלא רחמים אנו מבקשים כי הנפטר יהיה 'קשור בקשר החיים' – צ'ר החיים. על ידי הנחת האבן אנו מראים שהיינו שם, ושהזיכרון של האדם ממשיך לחיות בתוכנו ובדרכנו".
אנשים רבים מקפידים במיוחד בבחירת האבן להנחה על קברו של אדם אהוב. יכול להיות שמדובר באבן ממקום שהיה משמעותי עבור הנפטר, אבן שנבחרה באירוע שבמהלכו נפטר במיוחד, או סתם סלע מעניין או מושך. מכיוון שאין כאן מצווה לקיים, הנחת אבן על קבר היא הזדמנות ליצירת טקס פרטי, או לעשות דברים בצורה שמרגישה לכם הכי משמעותית.
מתעניינים בהקמת אנדרטה מאבן באתר Matzeva? לחצו על הלינק