לעולם זה לא דבר פשוט לאבד מישהו שאוהבים. זה יכול להיות הורה, זה יכול להיות אח, זו יכולה להיות סבתא, זה יכול להיות חבר וזה יכול להיות, רחמנא ליצלן גם ילד קטן. באופן די כללי ניתן לומר כי אדם מקווה כי הוא יקבר על ידי ילדיו כאשר הוא כבר בגיל מבוגר, ולא להפך. אולם, המציאות טופחת על פניהם של אנשים רבים עם גורל אחר מכפי שקיוו לו, כזה שיכול להיות גם לא פשוט ואכזר. ביהדות הקושי הזה לאבד אדם עובר בצורה פחות כואבת עם התמיכה של המנחמים שבאים לנחם את האבלים בשעה שבה הם ישובים שבעה ימים ונוהגים במנהגי אבלות לפי או שלא לפי ההלכה.
הימים של השבעה
הימים שלאחר הקבורה הם ימים מאוד קשים. אלו הם הימים שבהם מכלים אט אט כי הייתה לוויה והאדם שאותו אוהבים אינו עוד בין החיים, וליהדות ישנה דרך מאוד טובה להעביר את התקופה הכי קשה עם מנהגי אבלות לאבלים עצמם ולאנשים אשר אותם באים לנחם במהלכה של השבעה.
מה קורה טרם הקבורה עצמה? בדרך כלל ישנה פעולה מאוד מהירה שאר נדרשת לעשות על מנת שלא להשאיר את הגופה ללא קבורה, שכן ביהדות זה חשוב להביא את המת לקבורה כמה שיותר מהר. לכן, יש הכנה של מודעות האבל ושל מקום השבעה, כולל הכנה של מצבה לחלקת הקבורה. ברוב מהכריע של המצבים מצבות גרניט כנראה יתאימו לכם, על פני כל יתר האפשרויות הקיימות זו הכי פופולארית.
סעודת מצווה וסעודת ההבראה
במהלך השבעה יש שתי סוגים של ארוחות, האחת היא סעודת מצווה והשנייה היא סעודת ההבראה. הסעודות הללו הן חשובות מאוד, ואותן אסור כי יכינו האבלים עצמם, כי להם אסורה המלאכה בשעה של אבל, ולכן מגיעים חברים ובני משפחה על מנת לסייע בכל מה שנדרש מאלה. האוכל הנהוג הוא אוכל שמגיע בצורה מעוגת כסמל למעגליות החיים, ובדרך כלל בארוחות הללו ניתן לראות מאכלים כמו ביצים ועדשים, סעודת ההבראה היא הסעודה הראשונה לאחת שחוזרים מן הקבר, וסעודת המצווה היא הסעודה האחרונה לקראת הקימה מן השבעה.